כשהייתי נערה, האמנתי שאני לא יודעת לרקוד, הייתי מאוד לא מחוברת לגוף שלי, לא אהבתי אותו בכלל ולא הבנתי איך כל האורגניזם הזה אמור לייצר תנועות יפות לקצב מוסיקה כלשהיא.
זו גם הסיבה שלא נרשמתי לחוגי ריקוד, שלא רקדתי באירועים ושבגדול עשיתי כל דבר אפשרי כדי להמנע מהסיטואציה המביכה הזו.

כמובן שהיקום לא התכוון לתת לי להתחמק והאתגר הופיע בגדול, כשבגיל 14 בערך ההורים שלי החליטו להצטרף לחברים שנסעו בכל שנה למלון "החוף השקט" בטבריה.

ההרכב האנושי של החופשה הזו, היה קבוצה גדולה יחסית גדולה של משפחות עם ה-מ-ו-ן בנות. כולן יפות, מטופחות, מתלבשות, חופשיות ושמחות בחלקן.
כל מה שאני לא הייתי.
כבר ביום הראשון הזדעזעתי לגלות שבכל ערב יש מסיבת ריקודים.
מסיבת ריקודים? אל אלוהים, לא הבאתי בגדים מתאימים (והאמת שגם לא היו לי)
וגם לא הבאתי שום רסיס של ביטחון עצמי ויכולת לעשות את זה (גם כי לא היה לי).
בערב הראשון לבשתי ג'ינס (גבוה מדי) וחולצה (גדולה מדי) והלכתי מהחדר שחלקתי עם ההורים שלי, לחדר של ה-ב-נ-ו-ת כדי ללכת איתן למסיבה.
כשנכנסתי אליהן לחדר גיליתי שהן בדיוק עושות פן, מתאפרות, אפילו מאפרות את הבטן, שתראה יותר שזופה וחטובה ממה שהיא גם ככה.
מייד הכנסתי את הבטן הלבנונת השמנמונת הנצחית שלי והתחלתי להתפלל שגם באיזור הכנרת יווצרו בולענים ואחד פשוט ייקח אותי ואת הבגדים הכעורים שלי למקום עם קצת פחות אתגרים רגשיים…

התקווה שלי לא התממשה, הגענו לרחבת הריקודים באיחור אופנתי והמסיבה כבר הייתה בעיצומה. ההורים של כל המהממות היו שם וגם ההורים שלי. נזכרתי שלא לקחתי בחשבון שלא רק שאני אמורה לרקוד, זה גם אמור להיות מול ההורים שלי.
עד היום אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות שאדם גדל להתבייש כל כך מהאנשים שגידלו אותו, רחצו אותו וניקו לו את הטוסיק לפחות 4 שנים רצוף…

ואז הגיע רגע האמת, כולן עלו לרחבת הריקודים ואני קפאתי!
לא ידעתי מה לעשות עם הידיים, לא הסתדרתי עם הרגליים והקצב של המוסיקה לא הסתנכרן לי עם יותר מדי איברים שאמורים לזוז בו זמנית לכיוונים שונים.
אמצע אוגוסט בכנרת ואני פשוט קפאתי מבושה.
זה מטורף בעיני איך רגש יכול להפוך להיות תחושת גוף מוחשית. הבושה הזו הייתה קרה, קשה, מצמיתה. עד כדי כך שכמעט 30 שנים אחרי אני זוכרת באופן כל כך מוחשי את הסיטואציה.

4 שנים אחרי, יוצאת שבת מהקורס בצבא.
במקום לפגוש את החברות מהבית, קובעת עם אלו שרק לפני כמה שעות ראיתי בבסיס…
אנחנו הולכות לרקוד ב"קרנף", באמצע השדות שליד אודים.
המוסיקה חזקה, מלא אבק של שדות באוויר, אווירה קצת מושבניקית ולא מחייבת ואנחנו.
אני כבר לא זו שצופה מהצד בהן, אני חלק ממשהו, חבורה חזקה של בנות מצחיקות, חזקות, מורעלות וקצת ציניות…
ועם האנחנו הזה, נכנסתי לקרנף ורקדתי…
עדיין לא לגמרי מסונכרנת, אבל מאושרת. כי מה כבר יכול לקרות עם החבורה הזו, שראתה אותי בכל מצבי הצבירה, שהריחה אותי בשבוע השדאות, שקיבלה אותי גם כשהתרחקתי ושרקדה איתי בדרך למקלחת עם הנשק בהצלב?
מאז, כמעט בכל שבת שיצאנו, נפגשנו ב"קרנף", אני לא חושבת שהן ידעו איזה חלק חשוב היה להן בפריצת הדרך הזו…

10 שנים אחרי, אני בסדנא בחו"ל לגמרי לבד, ישראלית יחידה בקבוצה בינלאומית מוזרה ומרתקת. מנחה עם עיניים רגישות ודמעה קבועה בזווית העין, מוביל אותנו בעדינות למקומות נסתרים בנפש שלנו. זה לא פשוט, אבל בכל פעם שזה מרגיש קצת יותר מדי, פשוט רוקדים, הוא שם מוסיקה ואנחנו רוקדים, מתנערים מהקושי, מהעומס, מההצפה הרגשית.
ימים ארוכים של התכנסות, נגיעה בכאב, תובנות עמוקות, קושי, בכי והפוגות משחררות של ריקוד ונשימה. קבוצת אנשים שלא הכירה ובתוך כמה שעות התחילה לפעום ביחד.
בערב האחרון הולכים לרקוד בחוץ, חבורת אנשים כמעט מכל היבשות בעולם, שהפכה לקבוצה. נכנסים יחד למסיבה, כמו שאנחנו, אין מה להתאמץ, ראינו כבר הכל אחד על השני.
רוקדים כמו שאנחנו, ריקוד משוחרר, טבעי, זורם…
ואני? אני בדיוק כמו שאני, פשוט רוקדת.

סוף טוב 🙂

נגה שמש