עידון הרזון בעידן הרזון

נושא כה טעון, הרזיה ומשקל, נראה כאילו מתמיד היה כך, כאילו מאז ומתמיד נלחמנו מלחמה עיקשת במזון ובמשקל. אולם לא כך הם פני הדברים, שנים רבות אידיאל הגוף הנשי היה שונה בתכלית השינוי. נזכרת בסיפורים על ימים בהם כמות הגמלים שניתנו עבור כלה, נמדדה בכמות השומן שעל בשרה…
היום התעשיות המשגשגות ביותר ואלו המגלגלות מיליארדים בארץ ובעולם, הן תעשיית הדיאטות והניתוחים הפלסטים.

השנים עוברות והגיזרה מצטמצמת….
בהצצה חטופה אל שנות החמישים, אנו מגלים כמה השתנו הסטנדרטים מאז, בימים שבהם מרילין מונרו הייתה סמל היופי הנשי והסקסי. משם הלך המשקל האידיאלי והצטמצם, טוויגי- הדוגמנית הרזונת, שהופיעה בשנות השישים, שינתה את אידיאל היופי וכן את המשקל הרצוי. טוויגי הביאה מראה חדש, המראה הגברי- נשי, שכונה אנדרוגנוס.
30 שנה לאחר מכן, בשנות התשעים, בחר מעצב האופנה קאלווין קליין, את קייט מוס לדוגמנית הבית שלו ומייד אימץ כל עולם האופנה את מראה ה"הרואין שיק"= הדוגמנית הכחושה, מידה 34 ומטה, עם מבט נרקוטי חולני. דוגמנית, שלידה אפילו טוויגי נראתה בעודף משקל…

השינוי מוכרח להתחיל
אחרי שנים של התעסקות בנושא, אני שמחה על ההזדמנות לכתוב כאן ולכם, מרגיש כמו התחלה של שינוי, מהפכה. שנים של עבודה עם מאות ואלפי אנשים שסובלים מדימוי גוף נמוך, ששונאים להסתכל על עצמם במראה, שמקדישים ערמות של כסף, זמן והתעסקות לניסיון לשנות את הקיים, מתוך אמונה ששם מתחבא לו האושר של הקבלה העצמית.
ורובן נשים…
נשים, שרזו כל כך הרבה ועדיין לא מקבלות את גופן
נשים, שלא צריכות לרזות עוד גרם אחד ועדיין עסוקות באובססיביות בספורט ואוכל
נשים, שכל מה שמפריד לכאורה בינן לבין האושר, הם כמה קילוגרמים
וברחובות תל אביב, רואה גופות מהלכות, נשים רזות באופן שרק הרעבה ממושכת יכולה ליצור, רזון חולני, לא הגיוני, לא אנושי. העין שלנו כל כך מורגלת בו, איפה שלא נפנה אנו רואים אותו, מראה לא מותאם, של אישה בוגרת, בגוף של נער צעיר.
מראה, שמשקף את העיוות הנורא שבתפיסת הגוף האנושי, הנשי.

מתכנתי התודעה שלנו
מי הם הלו שקובעים? מי מכתיב את דעת הקהל בנושאים הללו? מי אומר לנו מה יפה? מה נכון?
האם אלו הם המפרסמים? מעצבי הבגדים? הצלמים? או שמא סוכני הדוגמניות? מפיקי הסרטים?
הם אלו שמכתיבים לא רק לנשים איך הן צריכות להראות, אלא גם לגברים: איך צריכה האישה שלהם להראות.
טעם, הרי זה דבר משתנה, אבל לא במקרה זה, שבו יש אידיאל אחד של יופי, אישה רזה מאוד, בלי בטן בכלל, עם חזה גדול (סיליקון לרוב- הרי לא ייתכן שהחזה, שכולו עשוי משומן, יישאר, כשמסת השומן הכללית כל כך קטנה).
זו המשוואה, אין לסטות ימינה ושמאלה.
לא פלא שבארץ נערכים מדי שנה כ- 7000 ניתוחים להגדלת חזה

הצורך בשינוי מהותי ברמה לאומית מגיע לכנסת
בימים אלו הוגשה לכנסת הצעת חוק על ידי חברת הכנסת אורית נוקד, שמציעה לאסור ניתוחי הגדלת חזה לילדות מתחת לגיל 18.  "החוק מסייע להורים, שנתונים ללחץ מצד הילדות שלהן, שהן עצמן מוזנות על ידי אופנות ולחצים חברתיים שאין להם בגילאים הללו מספיק הגנות מולם. אנחנו כחברה צריכים להחליט מה אנחנו רוצים לקדש, את החיצוניות או את הבריאות של ילדינו" אומרת נוקד.
אינני יודעת אם החוק הוא זה שיפתור את הבעיה, אולם מגמה חיובית מתחילה להסתמן בארץ. גם בכנסת הקודמת, התחילה ענבל גבריאלי, בשיתוף עם צלם הדוגמניות עדי ברקן, להעביר חוק האוסר על דוגמניות אנורקטיות לדגמן, הרעיון היה שבמידה ומגיעה דוגמנית במשקל נמוך, לא יאפשרו לה לעבוד. כמובן שכל אלו הם עדיין בגדר רעיונות וטרם הושלם הליך חקיקתם של חוקים אלו.
ולנוכח המודעות ההולכת וגוברת נשאלת השאלה, כיצד אנחנו יכולים להשפיע על הנושא?
אם רק נפסיק להסכים לקבל בעיוורון את תכתיבי המפרסמים, אם ניתן לנושא לחלחל לתודעתנו. אם נבין את ההשפעה שיש לאמצעי התקשורת והמדיה על חיינו. אם נצליח לראות את העיוות בכל המצב הזה, עיוות תפיסתי, שמוביל למגפה קשה וקטלנית ושמה אנורקסיה ועוד לפני כן לשלל מחלות ותופעות לוואי הנובעות ממצבי הרעבה ממושכים המוסתרים היטב.
ומה עם אלו שעד לפני כמה שנים נחשבו בנורמה?
אלו לא מלקקות דבש כלל וכלל. כשנשים לא מלאות במיוחד מספרות לי שנכנסו אל חנות של מעצבי בגדים נחשבים והם אומרים להם ישירות שהם לא מעצבים בגדים עבור נשים שמנות- זה עוול.
כשבחנויות ורשתות נחשבות לא ניתן למצוא בגדים מעל מידה 40- זה עוול
כשדוגמניות לא מעזות להודות בכך שהן אנורקטיות מחשש שירדפו אותן, אבל גם לא מעזות לאכול יותר מ- 400 קלוריות ביום מחשש שיפטרו אותן- זה עוול.
ולפני כמה שנים, צצו שתיים שכמו איימו לשבור את המשוואה. שתיים שהצליחו לשבור לרגע את החוקים, שהצליחו על אף שמשקלן לא היה נוצתי לחדור אל עולם הבידור הישראלי- שרית חדד ונינט טייב, אבל מהר מאוד גם הן נכנעו, גם הן לא עמדו בלחצי החברה ורזו במהירות הבזק. מאימוני כושר מפרכים, דרך אכילה מצומצמת ומאופקת ועד התעלפות באמצע הופעה – וראו זה פלא, גם הן נכנסות היום למידה אפס.
אבל הטירוף, למעט בחברות מסורתיות או דתיות, הוא כבר בכל מקום:
נשים לאחר לידה שרוצות לרדת למידות של נערות בתיכון, למרות הכל.
אמהות בגיל המעבר שמשקיעות את כל מרצן להראות כמו הבנות שלהן
גזרות מכנסיים וחצאיות לא הגיוניות שעושות דה- לגיטימציה לכל גרם שומן נשי ואמיתי שאולי עוד נשאר.

אימת הריטושים
השלמות אותה אנו רואים כשאנו פותחים עיתונים או קטלוגים, אינה אמיתית ואני כבר לא מדברת רק על משקלה הלא הגיוני של הדוגמנית ועל כך שאיפרו אותה ועיצבו את שערה במשך שעות ארוכות, אני מדברת על ריטוש תמונות (פוטושופ). כל אחד ואחת מאיתנו היום, במחשב הביתי שלנו, יכול לעשות זאת וכך גם אנשי מקצוע שכל תפקידם הוא ביצירת שלמות וסימטריה. הם מבהירים כתמים, מסתירים ומטשטשים מה שצריך, מדגישים מה שצריך, לעיתים אפילו מחברים לדוגמניות אברי גוף השאולים מדוגמנית אחרת (כמו רגליים יותר ארוכות, לדוגמא) ו… השמיים הם הגבול.
ואז הפער בין הרצוי למצוי מוקצן עוד יותר. הסיכוי שנתעורר בבוקר ונראה ככה רק הולך ומתרחק, הפער הופך לתהום ודימוי הגוף שלנו מתדרדר והולך.

השינוי מתחיל כאן
נשים, האם אי פעם עברה בכן המחשבה שאתן מושלמות כפי שאתן? האם העובדה שגופה של אישה נועד להביא לעולם יצור חיי ולהזינו בחודשי חייו הראשונים לא משנה דבר? האם שכחנו שאנו נושאות בקרבנו את הרחם והשחלות? האם האושר שלנו נגזר מהמספר על גבי המאזניים?
שאלות קשות, קיומיות. שאלות של תפיסת עולם.
זהו הזמן לקום ולשנות- כמו דברים רבים שאנו מתעוררים אליהם בימים אלו, גם פה אפשר להתעורר, לחזור ולבדוק באמת, כל אחת בינה לבין עצמה, מהו המשקל התקין, מהו המשקל הריאלי בשבילה, על מה היא מסוגלת לוותר ומה מסוגלת לשנות בחיים בשביל להשיג זאת. ויותר מהכל, לשוב ולבדוק, עד כמה אנו נותנות לסוגיה זו להכתיב את מצב רוחנו ולנהל את חיינו.

האופציה השפויה
אין ספק, כי שפע המזון הזמין והמשמין, גורם לעלייה מהירה במשקלה הממוצע של האוכלוסיה=אין ספק שמוכרחים לטפל בעודף משקל, על מנת למנוע את נזקיו הרבים ולאפשר איכות חיים משופרת, על כל אלו אין ויכוח, השאלה היא רק ה"איך" וה"כמה"- מהו המשקל הנכון עבורי ואיך אני רוצה להשיגו. חשוב להיות ריאלים הן בקביעת משקל המטרה והן בקביעת דרך הפעולה.

נגה שמש – דיאטנית קלינית, מנחת קבוצות ו- NLP Trainer